שוב ושוב חוזרת הרפורמה

מאמרו של לארי קיובן, "שוב ושוב חוזרת הרפורמה", אותו קראתי במסגרת הקורס "סוגיות במדיניות החינוך", נפתח בתיאור שלוש דוגמאות לרפורמות בית ספריות חוזרות .

האחת, נקראת כיתת הלימוד: גישת המורה במרכז. בגישה זו נדחה הדגש על דקלום מידע מתוך ספרי לימוד ואת המצופה מהמורה להרצות בפני הכיתה את חומר הלימוד. במסגרת מאמצי רפורמה זו חוקרים ואנשי מקצוע הדגישו את הלמידה השיתופית, את מעורבותם הפעילה של תלמידים ואת סגולותיהם של מחשבים נייחים אינטראקטיביים.

בדוגמא השנייה - תכניות לימודים: התכנית האקדמית והתכנית המעשית הגדירו מחדש את רעיון השוויוניות בחינוך וטענו שבמקום לכפות על כל התלמידים את אותה תכנית לימודים אקדמית, צריך לאפשר להם להשתתף בכל מיני קורסים ולטפח את תחומי העניין המגוונים שלהם, את יכולותיהם השונות זו מזו ואת עתידם המקצועי המגוון (Cremin, 1961; Tyack, 1974). הנוף החינוכי התמלא בתי ספר אלטרנטיביים, תכניות מקצועיות מורחבות ותכניות לימודים חדשות ששילבו תחומים אקדמיים ומעשיים.

הדוגמא השלישית לרפורמה - ריכוז וביזור של הסמכות. בכדי להשליט סדר הוצע לרכז את הסמכות בידי מועצות חינוכיות קטנות ויעילות יותר שיעסיקו אנשי מקצוע לניהול בתי הספר. בעקבות זאת, החדירו קובעי המדיניות רעיונות חדשים כגון "ועדות בית-ספריות", "בתי-ספר בניהול עצמי" ו"בתי-ספר מחודשים", אך נוצר מתח מתמיד בין הערכים הטבועים בתפיסות הריכוזיות לבין הערכים הטבועים בתפיסות הביזוריות של ניהול בתי הספר.

הצגת שלושת הדוגמאות לרפורמות שחזרו שוב ושוב הובילה לדיון בשאלה: מדוע הרפורמות חוזרות פעם אחר פעם?

ואכן נשאלת השאלה מדוע הרפורמות חוזרות שוב ושוב? יתכן, כי הצורך בשינוי מהותי, ברפורמה מקיפה במערכת החינוך, עולה בשל העובדה שישנו חוסר שביעות רצון ממערכת החינוך, שאינה משיגה את היעדים והמטרות. יתכן, שהבעיה טמונה בכך שבמערכת החינוך נעשים שינויים, ללא הסקת מסקנות מאותם ניסיונות לרפורמה החוזרים ונשנים.