29 בינואר 2012

רשומת סיכום רפלקטיבית



"כמה זמן לוקח לך לכתוב שיר?
לפעמים חמש דקות, לפעמים יומיים, לפעמים שנה ולפעמים שבע שנים. לכתוב בשבילי זה לעבוד קשה, לכתוב ולמחוק, לכתוב ולזרוק, להתייאש, להתעצבן, להחליף עטים, לרוץ למקרר. כל שיר נכתב אולי במאה או במאה חמישים צורות שונות, עד שהוא מקבל את הגיבוש הסופי. זה לוקח זמן, זה מצריך סבלנות..."
"והאיש הזה הוא אני – יהודה אטלס מראיין את עצמו"
מתוך: סודות משולחן הכתיבה / מירי ברוך

בחרתי לפתוח את הרשומה האחרונה שלי בציטוט הנ"ל, מאחר ומאוד הזדהיתי עם הרגשתו של הכותב, וכמובן שלא במובן הטכני של העניין. הרגשתי שהוא משקף את שעבר עלי בכתיבת הרשומות בבלוג שלי במהלך לימודיי לתואר השני.

ואכן "לכתוב בשבילי זה לעבוד קשה... זה לוקח זמן, זה מצריך סבלנות", וכן, מאחורי כל רשומה  שפירסמתי בבלוג הייתה חשיבה מעמיקה, לעיתים הנושא שבחרתי לכתוב עליו "זרם" ולעיתים עברו אפילו כמה ימים עד שגיבשתי לעצמי את הכיוון והנושא לכתיבה. עצם החשיבה על הכתיבה בבלוג עזרה לי לארגן את המחשבות והתובנות שרכשתי במהלך הלמידה לתואר. אפשר להגדיר זאת כחשיבה "בקול רם", כשכל מילה כתובה נשקלת.

עם הזמן שחלף הרגשתי שהכתיבה שלי הפכה ל"אנושית" יותר ובאמצעותה בעצם הבעתי את תחושותיי. הבלוג היווה מבחינתי ערוץ להציג נושאים שונים שחוויתי, שנחשפתי אליהם, ובעיקר למדתי, וכל זאת באופן שבו אני בחרתי להציג אותם - באופן סובייקטיבי. אוסיף ואומר כי הבלוג הוא יצירתי האישית, המסכמת תקופה מגוונת, מאתגרת ומעשירה. 

עניין החשיפה האישית גם הוא לא היה דבר של מה בכך מבחינתי, אבל הרגשתי שגם הוא עבר תהליך מסוים. תחילה מעט חששתי שהבלוג שלי "חשוף" לעיני כל, אך עם הזמן אפילו "פירסמתי" אותו לקולגות שלי, לתלמידיי היקרים ולאנשים הקרובים אלי. בסופו של בלוג זה, אני חושבת שהחשיפה לקהל הקוראים הוירטואלי תרמה לא מעט, במובן של מה כתבתי ובעיקר איך.

מבחינה טכנולוגית מאוד התחברתי לכתיבה באמצעות הבלוג. הכתיבה קלה, הבלוג כשלעצמו מאוד ידידותי למשתמש ומאפשר יצירתיות, כגון: הוספת גד'ג'טים שונים, תמונות, סרטונים וכו', המוסיפים עניין להגשת הכתוב. נהניתי לעצב אותו על פי טעמי האישי, וכמו שגילה תמיד אמרה: "גם העטיפה מאוד חשובה".



23 בינואר 2012

חינוך בישראל - אפשר גם אחרת?

מערכת החינוך בישראל נדרשת להתמודד עם מורכבות חברתית, התמודדות עם פערים חברתיים וכלכליים, וכן עמידה ברמת ההישגים המצופה על פי סטנדרטים בינלאומיים. כמו כן, מערכת חינוך ערבית לצד מערכת חינוך יהודית שאין יוצאות מאותה נקודת פתיחה שונות ובעלות ערכים שונים.
לכך התייחס פרופ' עמי וולנסקי במאמרו: "מערכת החינוך בישראל". וולנסקי מציין כי במערכת החינוך קיימות מספר בעיות שניתן להגדיר אותן כאתגרים להתמודדות עימם. האתגר הראשון - היעדר ביקוש למקצוע ההוראה. אם מבקשים התגייסות של מורים בעלי הון תרבותי, אישיותי והשכלתי יש צורך בשינוי במבנה התעסוקתי במשק, בשינוי המורכבות בעבודת המורה וכן בפגיעה המצטברת במעמד המורה.
האתגר השני - בחירה באסטרטגיה פדגוגית ברורה המתבססת על פיתוח חשיבה והבניית ידע באמצעות טכנולוגיות המידע והתקשורת שישולבו בתהליך הלמידה וההוראה.
האתגר השלישי  – העלאת אחוזי ההצלחה בבחינות הבגרות על מנת שיתאפשר למסיימי בתי-ספר התיכון להמשיך בלימודים אקדמיים. כמו כן, לתת הזדמנות שווה לכל המגזרים, וכן, גיוון בתוכניות הלימוד ובדרכי ההוראה.
האתגר הרביעי - מתן עזרה למגזר החרדי בהשתלבות בשוק העבודה על ידי שילובם בלימודי חול וכך ניתן יהיה לצמצם פערים חברתיים.
האתגר החמישי - בניית תקציב מיוחד בתחום החינוך שייתן מענה לאתגרים הניצבים בפני המערכת. כגון: הקטנת מספר התלמידים בכיתות, הגדלת מספר שעות הלימוד, הפחתת העומס על המורים, גמישות פדגוגית ומעבר לניהול עצמי בבתי הספר. 
לסיכום, המנהיגות במדינת ישראל נאלצת להתמודד עם אתגרים אלו. אך לא רק בישראל אלא בעולם כולו מתמודדים עם אתגרים כאלו ואחרים בתחום החינוך.
קן רובינסון מתייחס לכך באחת מהרצאותיו באתר TED ומציין נקודה מעניינת הקשורה בחינוך - יש לכולנו עניין אמיתי בחינוך מכיוון שזהו חינוך שאמור לקחת אותנו לתוך העתיד שאיננו מסוגלים לתפוס. אין לנו מושג איך הוא יראה ואנחנו אמורים לחנך את הילדים בשביל עולם זה... זאת ועוד בסרטון מתוך אתר TED:





ביבליוגרפיה:  וולנסקי, ע' (2010). מערכת החינוך של ישראל מתוך פאוור ק. (עורך) אינציקלופדיה בין-לאומית לחינוך, אלסוייר, אוקספורד